כשל ראשוני במערכת הכנס דווקא לא היה קשור למנהלים: כשקמים בבוקר, מתארגנים ויוצאים מהבית ליום סגרירי בלי להיות מודעים לשעה או לקיום מלבד המיטה שלך, בדרך כלל קורה ששוכחים מטריה. אז כן, טבעתי כולי באמצע רמת אילן והרגשתי לאורך כל הכנס כמו מדוזה, אבל זו לא אשמתי. מי לעזאזל החליט להוריד גשם דווקא בראשון? אני מוכנה להתערב על זוג גרביים שמחר לא ירד גשם. (עריכה: לא, לא ירד גשם למחרת, לפחות בתל אביב.) אז היה קר, והיה רטוב, והאוהלים שאמא״י הבטיחו, אם הם באמת היו קיימים, יצאו מכלל שימוש והפעמים היחידות שנתקלתי בהם הייתה במפת הכנס. אשמח להבהרה מאנשים שבאמת מודעים למה שקורה. (עריכה: שמועות אומרות שנגנבו חלקים מהאוהל, ועל זה יאמר: מה?)
אז אבא לא הסכים להסיע אותי, והאוטובוס הישיר למרכז ווהאל עובר פעם בעשור, וכמו שציינתי מודעות סביבתית לא בדיוק הייתה לי, אז חשבתי שיהיה מחוכם לצאת עם אוטובוס לבר אילן. ומאותן סיבות בדיוק מטריה היא לא דבר שחשבתי שראוי לקחת, ומהשניה שירדתי מהאוטובוס החל גשם זלעפות שהטביע אותי, את חיי, את התיק שלי יחד עם כל טיפת אופטימיות. פלוסמינוס. התוצאה של המבול הזה הייתה שדווקא אני, אחרי כל ההבטחות של ״אני לא אשלם! אני אשאר בחוץ!״ נשברתי והרצון שלי נופץ כמו וואזה. אחרי ריצה שלמה בגשם, הקור והרטיבות הכניעו אותי, ואיך שהגעתי למתחם עקפתי את התור ונדחקתי פנימה, מסרתי את הסכום המדויק והופ! כל שריד של כבוד עצמי התחלף בבושה עמוקה.
בפנים היו כבר המון אנשים למרות שהשעה הייתה רק תשע (מה אתם רוצים, גשם) אבל כבר מהכניסה התברר לי שהמתנדבים כשלו. לא נורא, לא מעוניינת לדבר על זה. בכל אופן, אהמ, אנשים נחמדים ועשרות חיבוקים חמימים מאנשים תוך כדי שאני בוכה כמה קר ורטוב לי ואני אומללה ויתומה וכאלה. ראוי לשבח היה ליאור (מקווה שאני זוכרת נכון) שהצליח להאזין לי שלוש דקות שלמות לפני שברח. הדבר הראשון שעשיתי כשחזרתי למעט שפיות היה לנסות לחשוב איך אני משיגה את הכסף ששילמתי חזרה כדי לקנות חופשי חודשי למחר. לפרוץ לקופת אמא״י לצערי לעולם לא תהיה אופציה, כי גם אם אצליח כסף זה הדבר האחרון שיש בה- מקסימום אמצא שם שאריות תסכול או עוד צעקות מאורי (התנצלות על היחס שקיבלתי כשניסיתי לומר לו שלום לא ממש קיבלתי לצערי... לא נורא, אוהבים את אורי) אז החלטתי להתחיל ולנסות למכור את הצעיפים שהכנתי מבעוד מועד (=לפני יומיים בשיא הלחץ) בדיוק למטרה זו: כסף. ~צחוק מרושע~
ביקשתי מענן לעזור, אבל היא הייתה עסוקה אז פגשתי באקראיות מישהי מקסימה (גלי? אני חושבת) שהתלוותה אליי למסע המפרך של מציאת ילדות קטנות וחביבות חובבות וקאלויד שיהיו מעוניינות בצעיפים מחממים וצ׳יביים. אז מכרתי שלושה לקאסט צ׳יבי ווקאלויד (רין לן ומיקו הקטנות והמדהימות שהתאהבתי בהן ממבט ראשון), אחד לנתנזון שקנה לחברה שלו ולעוד מישהי אחד שמאוד אהבה את לן. אז הנה, חמישה צעיפים וכספי חזר אליי.
אז כבר יכולתי להירגע, סוף -סוף. הלכנו לשבת על הכורסאות האדומות (שלפי דעתי הן בעצם היתרון היחיד של ווהאל, מקומות ישיבה נוחים ומסודרים עם שירותים ענקיים ונקיים! אושר גדול. אכלנו חלקים ממשלוחי מנות של אנשים אקראיים (ושניים שאני עצמי הכנתי מהשאריות שאמא שלי הסכימה לי לקחת). עזרתי למורע להיכנס לקוספליי זטסובו סנסיי שלה, ציירתי לניבית את המעגלים של המה -שמו מפמא על הידיים (יצא עקום אבל כנראה אף אחד חוץ ממני לא שם לב. לא היה לי מושג מה לכתוב מסביב לעיגול החיצוני אז יניב אמר לי לכתוב ליריקה של ליידי גאגא, ויתרתי באלגנטיות ואילתרתי, אף אחד מכם לא באמת בדק מה אני משערת :) ) בכל מקרה, ישבנו על הספות קצת, וכאן בדיוק מסתכמת המסקנה שלי: את הכנס הזה עשו האנשים, ולא אמא"י. אז סמדר אולי תחלוק עליי, כמו שהיא הגיבה בAIL לשני בצורה ארסית ביותר, אבל אין מה לעשות. העיצוב היה ממש מושקע- אבל חוץ מזה? שום דבר שהעלה את רמת הכנס ביותר מאירוע הקוספליי במרכז רוזין הזכור ל-- נתקעתי. הוא פשוט זכור בעיקר לבדיחות אקראיות שכאלה.
המון קוספליי'ז מדהימים. המון. עוד בישיבה חסרת המעש שלי נתקלתי בביאטריס המדהימה לשניה, עם תלבושת הרוזיאל שלה (והשוט! השוט! והתלתל!), וכדי למצוא אותה אח"כ נאלצתי לעבור איש איש במתחם ולשאול "ראית פה במקרה מלאך?" בקאסט הווקאלויד המהמם (שלא הסכים לעשות לי פאנסרוויס לייב מיוחד, אבל נו טוב). קאסט ההטאליה היה עצום בגודלו ולרוב מרשים, אבל... קצת קשה להתלהב ממשהו שכבר ראיתי כמוהו בכל הכנסים האחרונים באותו קנה מידה... אבל הם היו חמודים, בהחלט חמודים. וגם גאיה עם תלבושת הפאראצ'ו (יוקארי מפאראדייז קיס) שלאחר כל הבכי בפייסבוק על חוסר הפרופורציות בתלבושת הפגיזה ואפילו זכתה בתחרות, והגיע לה כל כך!
התלחלתי להסתובב לי, לבדי, אחרי שהפקדתי את התיק בשמירת חפצים הכושלת כל כך (התיקים לא היו מסודרים לפי שום סדר שהוא. איך הם ציפן שימצאו בתור ההר הזה דברים?! נו באמת. נקלעתי איכשהו לטריוויה הכה -את -המומחה של AIL שלמרות כל ההברזות שתקעו להם התבררה כדבר אדיר שכדאי לאמץ הלאה, אני נהנתי כל כך. הצטערתי שפספסתי את הפאנל של ACM, ממש רציתי ללכת לראות אותו אבל עקב אילוצים כאלה ואחרים... איכשהו פספסתי הכנס כל מה שקשור למחזות זמר כולל את הטריילר של המחזמר שאני תכל'ס חלק מהצוות שלו! (חלק צוות לא יעיל משהו, אבל נסלח לי, נכון?) אני אוהבת אתכם, סול מיוזיקל! (ונוגה, את חייבת לי לייב ואני אזכיר לך את זה לנצח!) אז, הממ... מחזות זמר. למה פספסתי, אתם שואלים? כי ההורים שלי גנבו אותי משתיים בצהריים עד חמש בערב לאירוע משפחתי במסעדה מיותרת עם אוכל לא משהו עם כ-ל הצד של אמא בערך...
אז איפה הייתי? סיבובים, הכה את המומחה, גיחה קטנה לסדנת דיבוב, פגישה עם המון אנשים באקראיות, סיבובים חסרי פשר בדוכנים הלא נורמליים בלי דרך לזוז (זה מסלול מכשולים נוראי... בכיבכי). באיזהשהו שלב כשעומר הצליח למצוא מקום למכור את המנגות שלו ואני הייתי צריכה להיעלם למסעדה באור יהודה, וכשחזרתי אחרי שלוש שעות שמעתי מנונה שחוץ מדחיות, דחיות, כשלים וטריילר שפספסתי... לא השתנה שום דבר בפנים! השעה חמש בערב ואנשים מתחילים להיעלם. אחרי עוד כמה סיבובים התחיל האירוע קוספליי. אני ישבתי עם עידן, שיר וריטה ולא הפסקתי לבכות על זה שאני יושבת רחוק מדי מהבמה (מה עידן חשב לעצמו כשהוא רצה לשבת הכי למעלה?...). כשענן אמרה לכל הפאנגרלז לקום לא קמתי, וזה רק גרם לי לבכות עוד יותר. אז, תודה רבה עידן שסבלת אותי... העולם מעריך אותך. או משהו.
לא קרו לי בכנס דברים יותר מדיי חכמים. מצאתי את הפנקס של נוגוצ'י (נו, הכתב היפני ששלח לנו המון דברים חביבים שכאלה ואני מקווה שלא פחד מדיי בכנס וימשיך לשלוח), ליוויתי את ענן ומורע לתחנת אוטובוס שלהם, ראיתי פאנסרוויס ורציתי שוב לבכות (...לא פאנגירל... לא פאנגירל...) היה לי קר ורטוב וחסר קוספליי, אבל היו שם המוני אנשים נחמדים ואוהבים לצידי ששוב, הפכו איכשהו את ה-40 שקל כניסה לכדאיים כשהכנס עצמו לא היווה אטרקציה מהנה יותר מדיי.
אני אוהבת את הקהילה שלי, ואני אוהבת את האייפוד שלי שאיפשר לי לפרסם את הדבר המיותר הזה כשאין לי מחשב... מצטערת שנאלצתם לקרוא את הגיבוב שטויות הלא מועיל ואת כל שגיאות הניסוח שנוצרות בהכרח כשכותבים פוסט שלם של מיליארד מילים דרך מכשיר סלולרי קטן שלא אמור לשמש לדברים כאלה. יש לי קהילה מדהימה, ואז מה אם אחת מעובדות המשרד ראתה את טריילר המחזמר ביוטיוב ואמרה שאנחנו חבורת מטורפים ואוי ואבוי להורים שלנו.
- Posted using BlogPress from my iTouch
Location:עייפה, במיטה, ללא רגליים.
אז אבא לא הסכים להסיע אותי, והאוטובוס הישיר למרכז ווהאל עובר פעם בעשור, וכמו שציינתי מודעות סביבתית לא בדיוק הייתה לי, אז חשבתי שיהיה מחוכם לצאת עם אוטובוס לבר אילן. ומאותן סיבות בדיוק מטריה היא לא דבר שחשבתי שראוי לקחת, ומהשניה שירדתי מהאוטובוס החל גשם זלעפות שהטביע אותי, את חיי, את התיק שלי יחד עם כל טיפת אופטימיות. פלוסמינוס. התוצאה של המבול הזה הייתה שדווקא אני, אחרי כל ההבטחות של ״אני לא אשלם! אני אשאר בחוץ!״ נשברתי והרצון שלי נופץ כמו וואזה. אחרי ריצה שלמה בגשם, הקור והרטיבות הכניעו אותי, ואיך שהגעתי למתחם עקפתי את התור ונדחקתי פנימה, מסרתי את הסכום המדויק והופ! כל שריד של כבוד עצמי התחלף בבושה עמוקה.
בפנים היו כבר המון אנשים למרות שהשעה הייתה רק תשע (מה אתם רוצים, גשם) אבל כבר מהכניסה התברר לי שהמתנדבים כשלו. לא נורא, לא מעוניינת לדבר על זה. בכל אופן, אהמ, אנשים נחמדים ועשרות חיבוקים חמימים מאנשים תוך כדי שאני בוכה כמה קר ורטוב לי ואני אומללה ויתומה וכאלה. ראוי לשבח היה ליאור (מקווה שאני זוכרת נכון) שהצליח להאזין לי שלוש דקות שלמות לפני שברח. הדבר הראשון שעשיתי כשחזרתי למעט שפיות היה לנסות לחשוב איך אני משיגה את הכסף ששילמתי חזרה כדי לקנות חופשי חודשי למחר. לפרוץ לקופת אמא״י לצערי לעולם לא תהיה אופציה, כי גם אם אצליח כסף זה הדבר האחרון שיש בה- מקסימום אמצא שם שאריות תסכול או עוד צעקות מאורי (התנצלות על היחס שקיבלתי כשניסיתי לומר לו שלום לא ממש קיבלתי לצערי... לא נורא, אוהבים את אורי) אז החלטתי להתחיל ולנסות למכור את הצעיפים שהכנתי מבעוד מועד (=לפני יומיים בשיא הלחץ) בדיוק למטרה זו: כסף. ~צחוק מרושע~
ביקשתי מענן לעזור, אבל היא הייתה עסוקה אז פגשתי באקראיות מישהי מקסימה (גלי? אני חושבת) שהתלוותה אליי למסע המפרך של מציאת ילדות קטנות וחביבות חובבות וקאלויד שיהיו מעוניינות בצעיפים מחממים וצ׳יביים. אז מכרתי שלושה לקאסט צ׳יבי ווקאלויד (רין לן ומיקו הקטנות והמדהימות שהתאהבתי בהן ממבט ראשון), אחד לנתנזון שקנה לחברה שלו ולעוד מישהי אחד שמאוד אהבה את לן. אז הנה, חמישה צעיפים וכספי חזר אליי.
אז כבר יכולתי להירגע, סוף -סוף. הלכנו לשבת על הכורסאות האדומות (שלפי דעתי הן בעצם היתרון היחיד של ווהאל, מקומות ישיבה נוחים ומסודרים עם שירותים ענקיים ונקיים! אושר גדול. אכלנו חלקים ממשלוחי מנות של אנשים אקראיים (ושניים שאני עצמי הכנתי מהשאריות שאמא שלי הסכימה לי לקחת). עזרתי למורע להיכנס לקוספליי זטסובו סנסיי שלה, ציירתי לניבית את המעגלים של המה -שמו מפמא על הידיים (יצא עקום אבל כנראה אף אחד חוץ ממני לא שם לב. לא היה לי מושג מה לכתוב מסביב לעיגול החיצוני אז יניב אמר לי לכתוב ליריקה של ליידי גאגא, ויתרתי באלגנטיות ואילתרתי, אף אחד מכם לא באמת בדק מה אני משערת :) ) בכל מקרה, ישבנו על הספות קצת, וכאן בדיוק מסתכמת המסקנה שלי: את הכנס הזה עשו האנשים, ולא אמא"י. אז סמדר אולי תחלוק עליי, כמו שהיא הגיבה בAIL לשני בצורה ארסית ביותר, אבל אין מה לעשות. העיצוב היה ממש מושקע- אבל חוץ מזה? שום דבר שהעלה את רמת הכנס ביותר מאירוע הקוספליי במרכז רוזין הזכור ל-- נתקעתי. הוא פשוט זכור בעיקר לבדיחות אקראיות שכאלה.
המון קוספליי'ז מדהימים. המון. עוד בישיבה חסרת המעש שלי נתקלתי בביאטריס המדהימה לשניה, עם תלבושת הרוזיאל שלה (והשוט! השוט! והתלתל!), וכדי למצוא אותה אח"כ נאלצתי לעבור איש איש במתחם ולשאול "ראית פה במקרה מלאך?" בקאסט הווקאלויד המהמם (שלא הסכים לעשות לי פאנסרוויס לייב מיוחד, אבל נו טוב). קאסט ההטאליה היה עצום בגודלו ולרוב מרשים, אבל... קצת קשה להתלהב ממשהו שכבר ראיתי כמוהו בכל הכנסים האחרונים באותו קנה מידה... אבל הם היו חמודים, בהחלט חמודים. וגם גאיה עם תלבושת הפאראצ'ו (יוקארי מפאראדייז קיס) שלאחר כל הבכי בפייסבוק על חוסר הפרופורציות בתלבושת הפגיזה ואפילו זכתה בתחרות, והגיע לה כל כך!
התלחלתי להסתובב לי, לבדי, אחרי שהפקדתי את התיק בשמירת חפצים הכושלת כל כך (התיקים לא היו מסודרים לפי שום סדר שהוא. איך הם ציפן שימצאו בתור ההר הזה דברים?! נו באמת. נקלעתי איכשהו לטריוויה הכה -את -המומחה של AIL שלמרות כל ההברזות שתקעו להם התבררה כדבר אדיר שכדאי לאמץ הלאה, אני נהנתי כל כך. הצטערתי שפספסתי את הפאנל של ACM, ממש רציתי ללכת לראות אותו אבל עקב אילוצים כאלה ואחרים... איכשהו פספסתי הכנס כל מה שקשור למחזות זמר כולל את הטריילר של המחזמר שאני תכל'ס חלק מהצוות שלו! (חלק צוות לא יעיל משהו, אבל נסלח לי, נכון?) אני אוהבת אתכם, סול מיוזיקל! (ונוגה, את חייבת לי לייב ואני אזכיר לך את זה לנצח!) אז, הממ... מחזות זמר. למה פספסתי, אתם שואלים? כי ההורים שלי גנבו אותי משתיים בצהריים עד חמש בערב לאירוע משפחתי במסעדה מיותרת עם אוכל לא משהו עם כ-ל הצד של אמא בערך...
אז איפה הייתי? סיבובים, הכה את המומחה, גיחה קטנה לסדנת דיבוב, פגישה עם המון אנשים באקראיות, סיבובים חסרי פשר בדוכנים הלא נורמליים בלי דרך לזוז (זה מסלול מכשולים נוראי... בכיבכי). באיזהשהו שלב כשעומר הצליח למצוא מקום למכור את המנגות שלו ואני הייתי צריכה להיעלם למסעדה באור יהודה, וכשחזרתי אחרי שלוש שעות שמעתי מנונה שחוץ מדחיות, דחיות, כשלים וטריילר שפספסתי... לא השתנה שום דבר בפנים! השעה חמש בערב ואנשים מתחילים להיעלם. אחרי עוד כמה סיבובים התחיל האירוע קוספליי. אני ישבתי עם עידן, שיר וריטה ולא הפסקתי לבכות על זה שאני יושבת רחוק מדי מהבמה (מה עידן חשב לעצמו כשהוא רצה לשבת הכי למעלה?...). כשענן אמרה לכל הפאנגרלז לקום לא קמתי, וזה רק גרם לי לבכות עוד יותר. אז, תודה רבה עידן שסבלת אותי... העולם מעריך אותך. או משהו.
לא קרו לי בכנס דברים יותר מדיי חכמים. מצאתי את הפנקס של נוגוצ'י (נו, הכתב היפני ששלח לנו המון דברים חביבים שכאלה ואני מקווה שלא פחד מדיי בכנס וימשיך לשלוח), ליוויתי את ענן ומורע לתחנת אוטובוס שלהם, ראיתי פאנסרוויס ורציתי שוב לבכות (...לא פאנגירל... לא פאנגירל...) היה לי קר ורטוב וחסר קוספליי, אבל היו שם המוני אנשים נחמדים ואוהבים לצידי ששוב, הפכו איכשהו את ה-40 שקל כניסה לכדאיים כשהכנס עצמו לא היווה אטרקציה מהנה יותר מדיי.
אני אוהבת את הקהילה שלי, ואני אוהבת את האייפוד שלי שאיפשר לי לפרסם את הדבר המיותר הזה כשאין לי מחשב... מצטערת שנאלצתם לקרוא את הגיבוב שטויות הלא מועיל ואת כל שגיאות הניסוח שנוצרות בהכרח כשכותבים פוסט שלם של מיליארד מילים דרך מכשיר סלולרי קטן שלא אמור לשמש לדברים כאלה. יש לי קהילה מדהימה, ואז מה אם אחת מעובדות המשרד ראתה את טריילר המחזמר ביוטיוב ואמרה שאנחנו חבורת מטורפים ואוי ואבוי להורים שלנו.
- Posted using BlogPress from my iTouch
Location:עייפה, במיטה, ללא רגליים.