שלשום, יצאתי אני ועד שני חברים לפאב סטודנטים רגיל – מקום מעושן משהו, מלצר לחוץ משהו, ילדים בני 12 עם פייק-איידי משיעור אומנות וכלבים להשלמת החוויה, מראה טיפוסי בעיני בבר שהוא לא פיק-אפ בר או בכלל בבאר-שבע.
מאחר ואני כוסית, אני לא מרבה לשתות הרבה (מישהו צריך לגרור את החבר'ה הביתה, לא?) ואני מסתפק בשליש של טובורוג \ גולדסטאר\ סיפים וסאטלות ממשקאות של אחרים ולכן הייתי הפיקח מבין שלשותינו. אחרי שאחד מהם היה כבר בדרך למחיקה טוטאלית החלק של לצחוק עליו כבר מאס עלי והחלטתי לקחת קצת אוויר צח מהעישון הפאסיבי, שכל-כך התמכרתי אליו בחודשיים האחרונים.
בעודי בחוץ, מתנשף ונושם, כאילו הרגע יצאתי מאימון מתא גזים בטירונות 02, לא יכולתי לא לשים לב לחבורת סטודנטים זרים ושניים מהם בעלי מראה אסייתי שיושבים בשולחנות בחוץ. התקרבתי עוד, ככה "כאילו" במקרה, ואז שמתי לב שהזוג מדבר מניב מוכר, השתהוות קלה גרמה לי להבין שמדובר ביפנית – בהתחלה אמרתי לעצמי "מגניב, יפנים. זה לא הפעם הראשונה" אבל אז נזכרתי שמשעמם לי בפנים והחלטתי ליזום שיחה.
הודות לרמת האנגלית המאמממת שלי ולכישרון החברות המיוחד שלי (אני מניפולטיבי מוות לפעמים) הצלחתי לשבת איתם לכמה דקות ואז דסקסנו על אה-ודה שלא מעניינים לי את הפטמות בימים רגילים ואז… דברתי עם היפני. כמו אידיוט, הייתי חייב לנסות להראות שאני יודע פה מילה ושם מילה. הבחור צחק מעט ותקע לי משפט חזרה שהיה ביפנית והיה לי סינית. פרשתי לדוקים.
דברנו קצת על זה וכזה, והוא אמר לי שהוא מתוכנית חילופי סטודנטים ואז שאלתי אותו אם הוא מכיר – קאמן ריידר – הוא ענה שכן. אני קבלתי אורגזמה. וסתם דברנו קצת על זה והוא לא התפלא שאנשים בישראל מכירים את זה על המנגה ואנימה הוא כי כבר שמע שיש בבן-גוריון (האוני') מועדון בעניין. הוא סיפר לי שהתופעה של טוקאשטו הרבה יותר מקובלת מ"אנימה" בגיל צעיר ונוער, אני טרם החלטתי איך לעכל את הנתון, הוא גם סיפר לי שיש להם קטע נורא חזק עם גודוזילה (סרט ממש נחמד, אגב) ואז עברנו לחלק של נימוסים – הוא לא ממש הקפיד וטען ששלושה חודשים בישראל עושים את שלהם (בקרוב הוא גם ישים שרשרת חי, לטענתו). והמלצר הלחוץ כטמפון הביא להם את המשקאות מה שגרם לי להרגיש נדחף מתמיד. חזרתי לשולחן שלי ואחרי שעה וקצת דרתי לביתי.
להתחיל פוסט בסגנון משפט של "הרבה זמן לא עדכנתי" גורם לי להרגיש לא בנוח, אי נחת מרגיזה כאילו אני צריך להתחמק ממישהו למרות שאין לי התחייבות אליו. אז אני פשוט אמנע ממנו (מהמשפט) ואספר במקום זה שהרבה התרחש בעת האחרונה; גיליון נוסף הפאנזין יצא, השידרוג בעבודה, הכרתי מעט את הארץ, הכמעט-טיסה שלי לחו"ל ועוד שקרים נוספים. מכל אילו מה שיכול להיות יותר מעניין הוא דווקא השידרוג בעבודה אבל אני הולך לפמפם לכם מעט "הפאנזין" – גיליון חדש יצא, מעט באיחור ("אבל עדין חודש נובמבר"), עם הרבה השקעה בעיצוב של הגיליון. הכתבה שאני הכי מרוצה ממנה מבחינה עיצובית היא דווקא של כתבת משנה על בלוגים בבלוגספרית האנימה. אני לא מרוצה ממספר דברים נוספים כגון עמוד השער של כתבת היוגי-הו אבל אני מאמין שלגיליון הבא אשחיז את הכישורים שלי יותר בתוכנת העיצוב המקוללת הזאת.
מי שעקב או לא, שם לב לעובדה שהללתי לא מעט את המשחק "ביונאטה" (Bayonetta), אז עכשיו הוא יצא, אומנם לא שחקתי בו ואני ככל הנראה גם לא הולך לשחק אלא צפתי בכולו דרך יוטיוב. כן…כן… לצפות במשחקים מבלי לשחק בהם מסב לי הנאה, מעיין קינק לא פתור שלי. עכשיו טאטאו את המוזרות לכאן או לכאן, המשחק משגע ואפי ביותר. הסיפור אומנם נהיה מעט מוזר לקראת הסוף אבל הדמויות בהחלט הופכות את המשחק למהנה ביותר; ביונאטה היא מעין דאנטה רק עם ציצי – היא חצופה ובטוחה בעצמה כל-כך שהתגובות שלה משעשעות כל פעם מחדש. עכשיו אני רק מחכה לאנימה לסדרה.
קאמן ריידר W נכנס לפרקי העשרה שלו – ובשפת הקאמן ריידר זה אומר שהסדרה אמורה להתחיל כבר לשלוח רמזים עללתיים כלשהם ולהכין את הקרקע לפרקי העשרים, פרקים עם פיתוח עללתי כבד. אבל בנתיים הסדרה מתרכזת יותר בלהכיר את העולם של הסדרה שהוא בלווא-הכי אנימי ותפל. פלוס, טרם הרגלתי לתחפושות בסדרה שנראות כאילו קוספלרים עשו אותם (לא משהו אישי, פשוט אני מורגל לרמה אחרת של תיחכום). האקשן אומנם השתפר משמעותית אבל עדין לא מספיק בשבילי על מנת להמליץ עליה. בכלל.
לאחרונה מצאתי את עצמי מאזין יותר ויותר ללידיי גאגא. אני מוצא את זה חמור ביותר. אין לי שום עניין של ממש במוזיקה שלה ועדין הסינגל שלה – "רומנטיקה רעה" נשמע בלופים (מיותרים) יותר משאוכל לספור או לתאר. ואם כבר מוזיקה עניינו אז לאחרונה הסתיימה גם הסדרה "תמיד אותו חלום" מבית HOT, הסדרה הייתה חביבה ותו לא, נורא קשה לי להמליץ עליה בגלל המסגרת שלה שהיא – צביקה פיק ושירו ולא העלילה והשירים סבביה, אבל לכאן או לכאן העיבודים החדשים לשירים מצאו את עצמם מתנגנים שוב ושוב על המחשב שלי…הצילו הגייזטייז הגיע למחשב שלי…
מי שהיה קשוב ביום שישי האחרון לרחוב יכל לשמוע אנשים רבים מחפשים את אותן בחורות קטנות בנות 19-18 שמדברות יפה (ולא אני לא מדבר על מש"קיות בדובר צה"ל) ומחלקות את העיתון ישראל היום. הדבר המוזר היה אמור להיות לרוב האנשים שישראל היום לא מחולקת ביום שישי אבל רוב האנשים לא שמו לב לזה הרי היה עיתון בחינם. הפואנטה לפסקה כבר ברחה לי ורצתי לכתב על גיליון שישי הראשון. בשתי מילים: מורן אתיאס. בהרחבה קצרה: אכזה גדולה. לא רעדתי משהו מהעיתון. נכון לכרגע, אני עדין מרגיש שלהחזיק שלושה מנויים לסופ"ש יותר טוב מלחפש את המחלקות. העיתון לא היה חזק כצפוי אבל נו, טוב, זו רק ההתחלה.
והנה הידיעה מתוקצרת על ידי והבאה על ידי ענת שיחור-אהרונסון.