טאקו-סאן » Refuse to be Usual

Refuse to be Usual

09.01.08
21:21
I’m sorry, I can’t hear you over the sound of how awesome I am
‏»‏ Refuse to be Usual

הנשרים תמיד עפו לבדם, רק כבשים רועות ביחד.

החיים השאירו אותי בייאוש.
13.10.07
13:26
לאן נעלמה כרמן סנדייגו?
‏»‏ Refuse to be Usual

this blog has officially gone retarded.
26.09.07
10:18
הפיגר הגיע. או-אם-ג’י.
‏»‏ Refuse to be Usual

סלחו על הטשטוש, מצלמת פלאפון. תמונות איכות…. לעולם לא.

תוכניות להיום:
להזיל ריר על הפיגר
מרתון “האוס”
לחרוש קצת את Tenchu בפס2

תוכניות למחר:
להתעדכן באנימה
לבכות על הלימודים הקשים שהולכים לבוא
חזרה בפיזיקה וכימיה
21.09.07
9:32
גמר חתימה טובה
‏»‏ Refuse to be Usual

איש אחד, מצא עצמו על אי בודד. עברו יומיים, שלושה, והוא מת לאכול.
הסתובב באי וראה עץ קוקוס ועליו יושב קוף. הוא אמר לעצמו: “אם אני אזרוק על הקוף אבנים, אז הוא יזרוק עליי קוקוס!”.
האיש לקח אבן, זרק על הקוף, הקוף ירד מהעץ וזיין אותו במכות.
09.09.07
17:50
Transformers-PC Game
‏»‏ Refuse to be Usual

וואו. עבר זמן. אני לא אתחיל לחפור עם בלבולי שכל אישיים, אלא רק אגיד שהיו לי את הסיבות שלי לא לעדכן. אוקיי, לא ממש, כרגיל- אבל אני לא ידועה כאחת שמעדכנת לעיתים קרובות ואני מקווה לכתוב בקצב שלא יבייש אותי מרוב חוסר הפוסטים. שתי מילים לי לכם להסביר את המצב- פיזיקה\כימיה. צפוי לי סבל רב השנה.

————————————————-

האמת היא, שיש לי איזה סטוק של פוסטים על דוראמות, אבל החלטתי לגוון.
כמו כל מעריץ מטורף של רובוטריקים, יצאתי מהסרט עם פה פעור. ומה קורה כשמתלהבים ממשהו? I WANT MOAR.
אז הורדתי את המשחק.

מהה… הגיימר הממוצע לא יתלהב מזה. לא זוועה, אלא פשוט- לא טוב.
יש לזה כמה פיצ’רים מגניבים לגמרי. כמו הרובוטריק שהופך למסוק\מכונית\משאית\טוסטר בסיבוב אחד של גלגלת העכבר ובצורה כ”כ חלקה שאפשר לעשות את זה שוב ושוב בלי שזה יימאס. יש תנועה חופשית בלפחות 5 איזורים שונים, בהם אפשר לאסוף מין קוביות כאלה (All-Spark wannabe?) ואחרי כמות מסוימת נפתחות מיני-משימות. ,יש קטעי מעבר מגניבים, ואפשרות משחק עם באמבלבי, אופטימוס, איירון הייד וג’אז (שלא עשו לו צדק בסרט, במיוחד עם הפירגון של איזה שורה וחצי) בקמפיין של הרובוטריקים, וסטארסקרים, באריקייד, מגטרון, בלאקאאוט ואפילו סקורפונוק בקמפיין של השקרניקים.
אפשרויות פעולה נחמדות של ירי כבד, ירי יותר קל, זריקת חפצים וסתם לפוצץ במכות.
המשחק עוקב אחרי הסרט די באדיקות.
פרנק ווקר, המדובב של מגטרון בG1 של רובטריקים, חוזר לדובב בשביל המשחק. משהו שאיכשהו בשבילי, העצים את החוויה. הרבה בונוסים- תמונות, סרטונים, סקינים של G1.

לרעת המשחק יאמר שהשליטה על המכוניות והמסוקים גרועה. אחת הזוועתיות. קשה לי לתאר כמה תסכלו אותי המשימות האלה, בייחוד יירוט המטוסים.
המיני-משימות לרוב יותר קשות מהמשימות עצמן ולא כיפיות (מה שגורם לי לתהות למה לעזאזל אני ביזבזתי דקות מחיי במציאת קוביות זוהרות?), רוב המשימות לא מאתגרות בכלל. יש אויבים קבועים- רובוטריקים קטנים שעפים במכה, אחרים עם פרופלור\יורים אש שאותם מנטרלים בעזרת זריקת חפץ רנדומלי, ומין כאלה שרצים ללא מטרה והם הכי מעצבנים.

סה”כ… מומלץ אך ורק לפאנבוי רובוטריקים.
תחשבו על זה- רובוטים. הופכים למכוניות. הרס. פיצוצים.
זה מתכון להצלחה בטוחה, אז אני אישית ציפיתי ליותר.

מנסה לנצח את אירונהייד,
אני.
18.08.07
10:45
Bambino
‏»‏ Refuse to be Usual

Bambino!

תקציר:
דוראמה המבוססת על מנגה פופולרית מאת סקיה טטסוג’י. לאחרי שנה של עבודה במסעדה האיטלקית השכונתית, באן שוגו (מאטסומוטו ג’ון), סטודנט נלהב ושחצן מפוקוקה, מגיע לטוקיו בשביל לשפר את כישורי הבישול שלו כשף במטבח האיטלקי.
הוא מגלה שיש לו עוד הרבה מה ללמוד והוא צריך להוכיח את עצמו ללא הרף לסגל התחרותי, מהיר ויעיל במסעדה האיטלקית והיוקרתית, “בקאנלה”.

הסיבה לכך שהתחלתי לצפות בסדרה היא כמובן, ג’ון מאטסומוטו.למרות שהקאסט כולו חזק (קיטאמורה קאזוקי, סאטו ריוטה ועוד).
הדוראמה עוקבת אחרי הנוסחה המוכרת של “אני הולך להתאמץ ואהיה הכי טוב ב…”. שום דבר חדש.
הדיאלוגים היו חלשים יחסית. באן מתחיל כדמות מגושמת, מביכה ורגשנית.
אבל זה משתפר מעט עם כל פרק. באן מתחיל מהדרגה הנמוכה ביותר, מתקדם לאט לאט, והבועה שלו סוף סוף מתפוצצת והוא מבין שהוא כבר לא במסעדה הקטנה בעיר הולדתו אז הגיע הזמן להוציא את האוויר מהחזה.
לגבי הסיום.. בהחלט לא ציפיתי לזה אבל שמחתי. באן עשה את הצעד הנכון, לדעתי.

סה”כ אהבתי. כאב לראות את באן נופל וכשהוא התעשת זה העלה חיוך על פניי. יש בהחלט רגעים מצחיקים ושני גאיג’ינים לא קשורים לחיים (למי שראה\יראה את הפרק האחרון- באן חושב:”פאקינג גאיג’ין אני רציתי להגיד פורטה!”).
דמויות אהובות- להגיד שמאוד אהבתי את באן יהיה שקר מוחלט. אני לא אסקול אותו באבנים רק בגלל ג’ון. המלצר השרמנטי ביותר (יונאמינה) קורץ קצת יותר מדי ולפעמים דבריו לא ממש הגיוניים, אבל שוב- אסלח בגלל סיבות שטחיות.
שף הדולצ’ה, אודה, הוא בהחלט אחת הדמויות האהובות עליי, אם לא, הכי! שמחתי שהקדישו לו פרק ושמערכת היחסים בינו לבין באן מתפתחת.

חוץ מזה, אי אפשר להגיד שלא הזלתי ריר לפחות פעם אחת בפרק על מנות הפסטה מעוררות התיאבון, ושילוב השפה האיטלקית פה ושם היה ממש נחמד.

We Were All once Bambino.

בא לי פסטה
אני

נ.ב.- כן, אני יודעת שלקח לי קצת יותר מדי זמן לכתוב פוסט. אני אשתדל להעלות את הקצב. אני פשוט עסוקה מדי ב…ב… טוב אין לי תירוץ. ולא לדאוג, זה לא הפך לבלוג סיקור דוראמות. אני פשוט במצב רוח כזה. אני אנסה לסקר כמה מהמשחקי פס2 האחרונים ששיחקתי. נראה מה ייצא.
02.08.07
15:15
Gokusen Season 1
‏»‏ Refuse to be Usual

אחרי מרתון של ששת הפרקים הנותרים, סיימתי לראות את העונה הראשונה של Gokusen.
התחלתי לראות בעיקר בגלל שידעתי שבעונה השנייה משחקים אקאנישי ג’ין וקזויה קאמנשי מהלהקה Kat-tun. והיא התבררה כסדרה נוראא כיפית וקלילה (לרוב). יש רגעים קורעים מצחוק, ויש רגעים שאפילו הביאו אותי לדמעות (אבל זה כנראה כי אני סתם רגשנית) יש לזה גם מנגה ואפילו אנימה. מין GTO גרסא נקבית. רק לא טוב כמו GTO. דה. תמיד מצחיק כשקומיקו משתמשת בסלנג של היאקוזה וכולם מסביבה- אה??
הקיצר, מומלץ.

תקציר (תרגום חופשי מוויקיפדיה):
מסופר על קומיקו יאמאגוצ’י, נכדה של בוס ביאקוזה. ההורים שלה מתו כשהיא הייתה קטנה, ולסבא שלה אין צאצאים- לכן קומיקו היא הבאה בתור לרשת את העסק המשפחתי.
למרות זאת, החלום שלה הוא להיות מורה.
קומיקו אכן מתחילה לעבוד כמורה בבית ספר פרטי לבנים. הכיתה שלה מלאה בעבריינים, אבל היא מנסה בכל כוחה ללמד אותם לא רק שיעורים אקדמיים, אלא גם שיעורים על החיים.
אה כן- לאף אחד בבית הספר אסור לגלות שהיא באה ממשפחה כזאת, מפני שאז היא תאבד את עבודתה.
ועוד בעיה היא שקומיקו התאהבה בשוטר. גההה. -_-

ומשהו חשוב לציון (לא ממש)- לא היה לי מושג שמאטסומוטו ג’ון מArashi משחק בסדרה O_ם לא הערכתי אותו מספיק כל הזמן הזה. אבל עכשיו, אני די פאנגירל שלו. צווחות וקפיצות במקום, The whole Deal.

(JE never fails… never fails)

אני לא ארבה במילים. בעיקר כי אין לי עוד מה להגיד. אה.
סליחה שאני לא מעמיקה יותר, אבל אני לא בדיוק במצב גופני\נפשי לכתוב משהו בעל משמעות. (זה מה שקורה כשנמצאים בדיאטת מרק כבר פאקינג שבוע. אני מתגעגעת לאוכל מוצק.).

ג’ה,
אני
21.07.07
15:43
מעבר-Complete! בערך.
‏»‏ Refuse to be Usual

Ichi tasu ichi wa ni, Ni tasu ni wa yon, Mo hitotsu tashitara, GO! GO! GO! GO!
Dojibiron!!

הכי תקוע לי בראש. אפילו הורדתי את הסרטון מיוטיוב בשביל להפריד את הסאונד מהווידיאו, וכך יצרתי לי רינגטון ממש מגניב שיחליף את הפתיח של SDK.

———————————————–
סופסוף עברתי לבלוגלי. לא העברתי את כל הפוסטים מישראבלוג, אבל גם אלה שכן העברתי לא נערכו בצורה הכי אסתטית, ומשום מה יש פה ושם רווחים ענקיים בין אותיות. אשתדל לתקן.

עריכה- מי שרוצה שאני אוסיף אותו לבלוגרול, רק להגיד
20.07.07
23:08
ניה
‏»‏ Refuse to be Usual

לזה אני קוראת ארוחת ערב. סלמון, יין אדום.. גהההה!

מפצה על הצורה שהתעוררתי בה היום > תקעתי לעצמי אצבע בעין ומהשוק התרוממתי במהירות ודפקתי את הראש בקצה של השידה. אחרי שקמתי לשטוף פנים קיבלתי מכה נורא כואבת בסנטר מהדלת של האמבטיה. Moe Janaiii desu ~

ני רוצה לראות רובוטריקים ]: “שבוע הבא, בטוח!” - תשובה טיפוסית של אחי הגדול.
18.07.07
14:11
מזתומרת לא… תביא עוד סאקה! *hick*
‏»‏ Refuse to be Usual

אתמול הייתי אמורה ללכת לסרט עם אמא שלי. והיא שאלה אותי מה אני מעדיפה: ללכת לשודדי הקאריביים 3 או למסעדה אסייאתית? מכיוון ששמעתי ששודדי הקאריביים זה.. גרוע (במילא התכוונתי ללכת בעיקר בשביל ג’וני דפ), אז תמיד אפשר להוריד, ובמילא אני הולכת לרובוטריקים בסוף השבוע הזה. הסכמתי ללכת למסעדה בתנאי שאף אחד מהאחים שלי לא מצטרף. וקיבלתי. יאי לי.

אז הלכנו למסעדת Soba. השירות שם פשוט על הפנים, עד שמגישים משהו לוקח יותר מדי זמן. שלא נדבר על זה שאני התחלתי להרצות לה כמה היא טועה כשהיא הציגה לנו את המנות היפניות. בגלל זה פיצו אותנו עם כוס של שיכר שזיפיםהכנס עוד פרי רנדומלי כאן. יאמ. אבא שלי הזמין בירה תאילנדית (פפפט) שממנה שתיתי קצת יותר ממנו. הצעתי לו להזמין סאקה כי ציפיתי שאני אוכל לשתות איזה כוסית ככה. בסוף הוא הזמין את זה בשבילי, כי הוא אמר שאין לו בעיה שאני אשתה. אז רוקנתי את כל הקנקן שהגישו לנו. (סאקה קר כמובן, כי חם זה לא כ”כ נחמד בקיץ). וואו איך שזה דופק את הראש - או שפשוט הגזמתי עם השתייה. אני ואמא שלי הזמנו סושייי. וטרפתי הכל. OISHIIIIIII.

הכי מצחיק היה לראות את ההורים שלי נכשלים עם הצ’ופסטיקס. ואני התחלתי להגיש להם את הסושי במיומנות מדהימה (נו באמת, אני הרי אוכלת כל יום עם צ’ופסטיקס. כבר הוכח שאפשר לאכול המבורגר עם מקלות אכילה).
בקיצור, היה ממש כיף. אבא שלי עדיין טוען שהוא מעדיף איזה סטייק מאשר מנות מיניאטוריות של אורז, אבל אם זה מה שאני אוהבת, שיהיה לי בכיף [:

ג’ה,
אני.