עומד, הרוח קרה, השמש בעיניים, כבר מעל לשעה, האצבעות כבר קפואות על הקנה של הנשק. אבל הגב לא כואב, האצבעות בסדר, אני ממשיך להסתכל קדימה ויכולתי לעמוד ככה עוד שעות. אני יודע שהמשפחה שלי והצוות שלי מסתכלים עליי מתוך הקהל, אפילו שאני לא רואה אותם. ואני יודע שהם גאים בי.
ככה הרגשתי בפעם הראשונה שידעתי מה היא גאווה אמיתית.
מה היא גאווה אמיתית באמת?
האם כשמצליחים במבחן ומקבלים את הציון הכי טוב מרגישים גאווה?
האם כשמתקבלים לעבודה או לתפקיד שרוצים מרגישים גאווה?
האם כשמרצים את המשפחה מרגישים גאווה?
אני לא רואה גאווה אמיתית באף אחד מהדברים הללו, תמיד חשבתי שידעתי מה היא גאווה דרך הצלחות, אבל גאווה מרגישים גם דרך הכשלונות, גאווה מרגישים באופן תמידי, לא משנה התוצאה.
גאווה היא ללכת עם גב זקוף ועיניים מביטות קדימה ולומר בלי להתבייש ובלי לפחד מי אתה ומאיפה אתה.
אני גאה להיות ישראלי. אני גאה לשרת בצה”ל. אני גאה להגן על המדינה שלי ועל החברים שלי ועל המשפחה שלי.
לא מזמן, באותו טקס, לא הרגשתי גאה בכך שקיבלתי את הסיכה, היא רק מסמלת משהו הרבה יותר גדול. לא הרגשתי גאה בכך שסיימתי שלב נוסף. אפילו לא הרגשתי גאה בכך שקיבלתי “מצטיין צוותי”.
הגאווה נבעה מכך שייצגתי את המקום שממנו הגעתי בצורה הכי טובה שיכולתי ויכולתי להסתכל קדימה ולומר זאת בגאווה.
במכתב שהוריי שלחו לי לא מזמן הם השתמשו בתואר “גאים” דיי הרבה פעמים, אני יכול לנקוף רק לזכותם את הגאווה שאני מקנה להם. ואולי יום יבוא ואלמד את ההרגשה של להיות גאה באדם אחר.
- מתנגן ברקע: Ram Jam - Black Betty
